יש עוד זמן
כול שבוע ענת ואני מתמקדות. ענת ממקדת אותי עם המון חמלה והקשבה טובה.
השבוע סיפרתי לה על חלום שחלמתי.
השארתי את הילדים שלי במלון באמצע המדבר. ועכשיו משום מה אני נוהגת ברכב ובו נוסעים. ופתאום אני נזכרת שהילדים שלי לבד. בחלום הם בני 3 ו-6. (למרות שכיום הם בני 21 ו-24).
אני נתקפת פחד ובהלה. אני חייבת להגיע אל הילדים לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מתקשרת אליהם ומהקבלה מעבירים אותי לחדר.
״אנחנו בסדר,״ אומר לי הבן. ״רואים טלוויזיה ואוכלים חטיפים״.
ואני מבינה שיש לי עוד קצת זמן. בינתיים הם בסדר, אבל אני חייבת למהר, להגיע אליהם לפני שהם יבינו שאימא נטשה אותם. לפני שיקרה נזק.
החלום הזה הוא על אשמה. האשמה שמרגישים הורים טובים, שתמיד משתדלים לעשות הכי טוב שהם יכולים, אבל תמיד רואים את הטעויות.
אני אימא שמרגישה אשמה. עשיתי המון טעויות. כול פעם שאני לומדת משהו חדש אני מבינה שהייתי יכולה להיות אימא טובה יותר. כול פעם שאחד הילדים שלי עובר קושי, המחשבה הראשונה שלי, האוטומטית, היא שבטח הייתי יכולה להיות אימא טובה יותר ולמנוע את זה.
ותעזבו שהחלק ההגיוני שבי יודע שאין אימא שלא טועה. יותר מזה, הוא מבין שטוב שילדים עוברים קשיים ולא טוב לחסוך להם סבל.
אבל הלב והגוף מתכווצים. הגוף יודע שהוא אחראי על פיסת האנושות הזאת שיצאה ממנו.
הגוף רק רוצה שיהיה להם טוב.
״מה את רוצה שיקרה בחלום?״ ענת שואלת, לקראת סוף השיחה שלנו.
״אני רוצה לחזור אליהם.״
בעזרתה אני מדמיינת איך אני מורידה את כול הנוסעים מהרכב וטסה דרומה, חזרה אל הילדים. אני מדמיינת את עצמי רצה במדרגות ונכנסת לחדר. הם יושבים על המיטה, ביחד. אני עולה על המיטה. אני על הברכיים לידם. ואני מחבקת את שניהם אליי, חזק.
במהלך השיחה אני בוכה וכול האשמה נשטפת החוצה עם הדמעות, ונשארת שלווה.
כמה שעות לאחר מכן, אני מבשלת במטבח. הבן שלי בא לספר לי משהו. הוא גבוה ומקסים עם קול עמוק, ואני גם רואה בתוכו את הילד שחיבקתי בבוקר, בהתמקדות עם ענת.
הוא מספר לי משהו מפתיע. הייתה לו פריצת דרך.
ואני מאמינה ששחררתי משהו, ולכן משהו השתחרר אצלו.
אני באה אליו ומחבקת אותו. ראשי בקושי מגיע לו לכתף.
״חלמתי שאני מחבקת אותך," אני אומרת.
אחרי שהוא הולך ליבי מתמלא רוך.
תמיד אפשר לתקן. הילדים מתבגרים, גדלים, מתפתחים.
אבל בלב שלי יש עדיין ילד בן שש וילדה בת שלוש, ואני יכולה לחבק אותם מתי שאני רוצה.
הם מחכים לי. יש עוד זמן.